אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ.
אֲנִי לֹא חַרְטוֹם פּוֹרֵץ קָדִימָה וּמַכְרִיעַ.
לֹא מַצְפֵּן הֶחְלֵטִי.

אֲנִי לְחֶסֶד הָרוּחוֹת וְהַגַּלִּים.
מַקְשִׁיב אוּלַי יוֹתֵר מַדַּי.
בְּחִילָה עַל טַלְטֵלָה הֲכִי קְטַנָּה.
אֲנִי מֵגִיב מֵהַבֶּטֶן.

אֲנִי מֵת עַל הַזֶּה שֶׁלָּךְ הַמְּחַיֵּךְ
הַמְּהַנְהֵן גַּם אַחֲרֵי
כִּשְׂחוֹקהּ הַמֻּזְהָב שֶׁל שֶׁמֶשׁ
חֲמִימָה עַל מַמְלֶכֶת יוֹמִי
אַתְּ אוֹר הַגָּנוּז
הַפִּלְאִי, שֶׁאֵלָיו אֲנִי
מֵעֵז מָנוֹעַ
קָפוּא וּמָנוּעַ מַצִּית
אֶת נִיצוֹץ קִיּוּמִי
לְהַצְדִּיק נְסִיעָה בָּעוֹלָם
בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ
בְּכֻרְכָּרִים שֶׁל אַהֲבָה
בְּחַתְחַתִּים שֶׁל חֵטְא
גְּרוּטָאָה בֵּין חֶלְקוֹת יְרֻקּוֹת מַבְטִיחוֹת.

*

אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁהַכֹּל יְתַקְתֵּק
כְּמוֹ פִּרְחֵי הָאַלְמָוֶת בַּסָּלוֹן
אַחַת וּלְתָמִיד

אַךְ לְפִי שָׁעָה אֲנִי
מִתְקַשֶּׁה לִצְפּוֹת מָתַי
יִפְקַע חוּט לָהַט בַּנּוּרָה
יִכְרַע מַסְמֵר מִכֹּבֶד מַטָּלָה
וּמָתַי יִשָּׁבֵר לְכוֹס הַזְּכוּכִית.

הִנֵּה סַבָּא גָּדוֹל וְצִפּוֹרָה אִשְׁתּוֹ
מְחַיְּכִים מִן הַתַּצְלוּם הַיָּשָׁן
הַרְבֵּה אַחֲרֵיהֶם
וּכְמוֹ לְעֶבְרִי.

מִילְיוֹנֶר שֶׁתָּרַם אֶת כַּסְפּוֹ לְמִבְנֵה
צִבּוּרִי, מְקַבֵּל מוֹפֵת בְּשֶׁלֶט כְּנִיסָה מֶרְכָּזִי.
אֲבָל אֲנִי בְּבַקְּשִׁי לָתֵת לָךְ אַהֲבָה

לָא רוֹצֶה בַּעֲלוּת עַל גּוּפֵךְ,
לָא הַכָּרָה בִּיסוֹדוֹת שֶׁהִנַּחְתִּי לְנַפְשֵׁךְ.
גַּם לָא זִכָּרוֹן.

רוֹצֶה לִבְנוֹת אוֹתָךְ וְדַי. לְהָרִים
תְּרוּמָה דִּיסְקְרֶטִית. בְּעִלּוּם.
אֲנִי אוֹהֵב מַדַּי.

מוּטָל עַל מִטָּתֵךְ
עַל מִטָּתֵךְ שֶׁאַתְּ מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה
מַרְשָׁה לִי גַּם אֶל הַסָּדִין שֶׁלָּךְ
כָּתֹם וָרֹד שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה בּוֹ לִקְפָלִים.

מוּטָל עַל תֵּל הַחֲלוֹמוֹת
עַל הַמֻּצָּע
מֻרְשֶׁה בֵּין סוֹדוֹתַיִךְ
הַצְּלוּלִים אֶל הַמִּזְרוֹן
צָף כְּחַד הַמֻּצְ-נָעִים.

שׁוֹכֵב
עַל הַמִּרְבָּץ הַחַם שֶׁלָּךְ,
טוֹרֵף בְּהַשְׁעָיַת שִׁנַּי, מַקְשִׁיב
רֹב קֶשֶׁב וּמַמְלִיץ בְּפֶה מָלֵא
בְּחֹם אוֹהֵד מַקְשִׁיב מוֹצִיא נִיבֵי בִּינָה
שֶׁאַתְּ רוֹצָה לִשְׁמֹעַ אִם מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה
וְלֹא אִכְפַּת לָךְ הַבְּגָדִים שֶׁלִּי עַל הַסָּדִין שֶׁלָּךְ.

וְכָל אֶחָד עוֹשֶׂה אֶת הַמּוּטָל:
הַכּוֹכָבִים שׁוֹמְרִים עַל שֶׁקֶט
בְּלֵילָם הַנַּח מִחוּץ לְחַלּוֹנֵךְ
וְאַתְּ שׁוֹתָה מִן הַגָּבִיעַ שֶׁאֲנִי מַקְשִׁיב וּמְדַבֵּר בִּשְׁבִילֵךְ
מְפַכְפֶּכֶת מִן הַפּוּךְ
כְּמֵחֲנוּת מִפְעָל הַמַּמְתִּיקָה אוֹתָךְ
וַאֲנִי מִתְהַפֵּךְ בְּקִרְבִּי
מִתְפַּתֵּל בְּתוֹךְ מֻטָּלוּתִי
כְּמוֹ הֲלוֹךְ וָשׁוֹב בְּצַר לִי מְשַׁפֵּר בָּךְ
חֲנָיָה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה הִיא
רוֹצָה וְעַל מַה הִיא חוֹשֶׁבֶת כְּשֶׁאַתְּ
מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה גַּם מְשַׁפֵּר אֶת הָאַגָּן עַל
פְּנֵי כָּתֹם וָרֹד שֶׁלָּךְ.

וְיָדַי יוֹדְעוֹת בְּוַדָּאוּת
שֶׁיֵּשׁ מַגָּע שֶׁכְּבָר אֵינְנּוּ נְגִיעָה,
וְהַפֶּה מַשִּׁיק אֳנִיּוֹת שֶׁאֵינָן מִשְׁתַּמְּעוֹת לְיָם אַחֵר,
וְצִפּוּי הַזָּהָב מִתְקַלֵּף מִפְּנִינַי
וְעֵירֹם הוּא עֵירֹם הוּא עֵירֹם...
וְכֹל תְּמִימֵי הַחֶדֶר
כְּמוֹ הַוָּרֹד הַמְּסַלְסֵל שֵׂעָר
קָמִים כְּחַיָּלִים שֶׁל בְּדִיל קְטוּעֵי גַּפַּיִם
מְבַקְּשִׁים לָקַחַת נְשָׁמָה.

הבית שקט
כאילו אף אחד לא נמצא בו
כנראה הפכתי לאחת הדמויות בטלויזיה
מישהו אחר שולט בה
השמיים החווירו בחלון הזכוכית
ניסיתי להדליק את עצמי
בכוחי אולי אצליח
להופיע

עמדת שם. נמשיך בתנועותיך.
נשמנו את חוסר האונים שלך
הוא צבט בעורינו, הזענו, אך לא כמוך לא
אמרנו לא מילה. נעמדת שם-
תופיע. חובתך לשחק.

עיניך הגדולות גדלו עוד יותר פחדתי
שישפכו שם על הבמה מלהיראות
שפתיך נשברו בסוף
פניך אך נסגרו בזריזות ברצינות של
מתגבר. הנה גם אתה היית
תמים. נשארת נער
מתבגר.

להתעורר אל תוך חלום
לקום אבוד בשום מקום
פשוט ליפול, לאבד הכל
בשבר רגע, סתם פתאום.

להתעורר ללא עבר,
הזמן חלף, וכלום נותר.
ושאירע, בסערה,
בין מצולות הים נקבר.

להתעורר ללא עתיד,
שקט מת, צועק מרעיד,
אלף דרך, בכל אורך,
ואין מדריך אותם יצעיד.

להתעורר ביום אחד,
מעל תהום עומד לבד.
האפילה, בבהלה.
מחכה, אם רק אמעד.

להתעורר ולהבין
שאין סיבה עוד להמתין
חץ גורל, עלי נפל
עתיד חדש אותי מזמין.

להתעורר ואז לראות,
כי על עבר אין לבכות,
מה שגווע, אבד טבע,
ולא יושב מן המצולות.

להתעורר, מתוך חלום
ולגלות בסוף היום,
גורלי, הוא רק שלי.
אצעד שלם, אל תוך תהום

שאפתנים רוצים יותר,
שאפתנים רוצים לייצור,
לעבוד, להוביל, לתקן, להיות ראש.
להשקיע, להזיעה, למשוך בכל בכח,
לדחוף הכי חזק, להרים עם השיניים,
להכיז דם, לקרוע את ים סוף ולהזיז הרים.
כי בכוחם לשנות סידרי עולם את חוקי בראשית.
ביציקת מחשבה לתבנית רותחת
ייצקו הם את יסודות העולם החדש
ישנו אמונות ישנות
יעצבו עתיד חדש.
יזרעו תקווה בשדות ייאוש.
מיואשים מסתפקים במעט,
חוסכים כוחות, שומרים את הקלפים קרוב.
לא קופצים למים קרים, מדשדשים באפלה,
בונים חומות של הגנה, מסתתרים מאחורי מסכות.
סוגרים עצמם באמונות שגויות.
מיואשים מעדיפים לצבוע ולא לצייר
מעדיפים ללכת אחרי.
הם יגיפו תריסים ישארו ספקנים,
ימלאו סלים בתרוצים,
ואפילו בלילות כאשר המחשבה נסדקת,
והפחד מחלחל כגז משתיק ירדים את העיינים
והראש כבד והכרית קוראת.
השינה היא ראשונה והנחות היא השניה,
אין פה הזעה למען מטרה,
כי האופק מעורפל והכל נראה חבל.

ואת אומרת "אל תברח"ומפזרת הבטחה
ואני ידי אשלח
למשש החשיכה
ואז אני , ככלות כולי
אביט בקיר המצתלצל

ואת שואלת " מה בפנים"
ומציצה אל בין עיניי
ואני בונה לקבס קינים
בין ענפי מחשבותיי
ואז גוזל יקום מולי
וינקר בי ערפל

ואת שואלת "מי אתה"
בינות ידיים ורגליים
ואני נצלב איתה
"רק עוד עץ, צמא למים"
ואז מתוך גדרות גבולי
תפרוץ ציפור, כזעם אל

ואת אומרת "הבאתי שי"
ונותנת את כולך
ואני חש מבין שורשיי
את הנחש המשתרך
ואז, נפלט מפרט שולי
אל תוך ליבי הוא מתפתל

ואת אומרת "בוא איתי"
וגבך שוב מתמתח
ואני מצמרתי
עסוק בקרב המתפתח
נחש ועוף, כבר לא כבולים
רבים, אני רק מסתכל
ואת אומרת "אל תסגור"
"אל תחיה כמו מריונטה"
ואני מבחין שהציפור
בלעה את הנחש, ומתה
והעולם סובב מולי
נראה שגם בי, הארס חלחל

אני מתמכר לעיתים לטיפה המרה
ללטיפה, למראה

מתבקבק לאיטי בזכוכית שבירה

מתמלא, מתרוקן,

כמו שעון חול בג'יירוסקופ איטי

מתהפך ומסתחרר

עד שהאדמה הופכת שמיים, ושמיים לרגליי

כבר איבדתי את עצמי, לדעת,

אותך.

כבר מצאתי את עצמי, ביער,

בסבך

רועד אל מול האורות

רוקד יחף בין שברי זכוכיות

אותן זכוכיות בהן התייצגתי

לפני כמה שורות, דקות, לגימות

אני כבר קפאתי בתנועה, ואת

מצאת כבר את האושר שאת טוענת לבקש

האם אין בך כזב

את מי שאת

(סליחה השתקרתי)

בכבשן ממוזג, מעושן, ערפילי

יושב הפסל החצוב בגיר

ידיו נגאלו מדם טפילים

שנמחצו בין ציפורן וקיר

הוא שותה וממיס עכבותיו

מחפש נבט פורח.

ממוטט מתרסי מחשבותיו

כדי לעלות מדומם לצומח


ועכשיו הוא עץ זית בודד

נראה כה חזק ועצוב

תורם מצילו לנודד

אך בפנים הוא ריק ונבוב

ובפרוס השלגים הוא קבור

במשקעי תהום תהיה

ופתאום הוא עוד גזע שבור


שקרס והפך לחיה


והוא זוחל על גחונו

מנסה לשוף עקב

ותולה את כל בטחונו

בארס לשונו הנוקב

ובשעת סכנה מתחזה הוא למת

ועל גבו מתהפך

ובלי להרגיש דריסת עוף האמת

לפתע אדם הוא הופך


ואדם מקיף עצמו סיפורים

שממלאים הוויתו

הוא מחצין עצמו ברשת כבלים

ומתכנס בהזייתו

וכך מצטמצם הוא מכותר במידע

שחולף דרך אוזניו

ממכן את הרגש ולך תדע

למה יהפוך עכשיו

האם ישוב לסלע דוּמַם

לא מרגיש לא חושב

או אולי יעלה בסולם

ויהפוך להיות מחשב

כבר לילה, ואתה במיטה

סופר משאיות על הכביש המהיר

וילדת הדמיון, מהמדף מביטה

לראות אם תמצא מחילה באויר

והיא שולחת אליך ארנב יהודי

עטוף בגלימת משורר ודממה

ואתה נחפז ללבוש הורידים

שיקשרו אותך לאדמה

והדלתות נפתחות נסגרות

מזמינות למשתה הגדול

ושם החיה מזילה נהרות

שופכת עליך הכל

ומי זה צועק בשפת הזונות

שאין מקום בשבילך

ואיך יתכן שבמקום אתונות

מצאת ימה מלוחה

והראש שבכובע פולט ערפל

שורק כמו קומקום על האש

ושוב, אתה שוב למלכה מתנצל

שספרת עד שש, שש ושש

והכל מתמוטט מסביבך



כמו חלון ראוה או דמעה

ואתה מתעורר, שטוף זיעה, בביתך

והילדה את הספר סיימה

הילדה על חייך איימה

הילדה את חייך קיימה

בואי ונהיה ריאליים

הרי לא נציל את המסרבים להיוושע

בואי ונחיה במורד האסטרלי

ונחליק מטה אל הלא נודע

בואי ונלך בלי מצפן או מצפון

כי מזרח ואסור הם תלויים בדבר

בואי ונראה את האור הספון

על סיפון של ספינה בים קר

בואי ונשוט אל השמש

אין בה רצון אלא חום

בואי ונחזור אל ליל אמש

או לפני כן, כשהיה בנו תום

בואי נשתה לחיי הרצפה

בלעדיה היינו צונחים עד אינסוף

בואי נתכנס לעובי הצדפה

ונדלה פנינותינו בלי לדחוף ולרדוף

בואי נעשה את עצמנו

מבדלים של זהב ועשן

בואי ונטה את אוזנינו

לגחל הלוחש, לעולם הישן

בואי

יום כזה, בלי גשם, בלי הגשמה. אני מגושם ביום כזה, אני גוש של אבן חלקה, חלוק נחל שהשתפשף והשתייף עם הזמן והמים. זה אפילו לא ערפל בראשי, זו בהירות מסמאת. אני מוצא את עצמי עובד במקום לעמול. הקולות מתגברים ונחלשים לסירוגין ובהדרגתיות. המילים מתחילות להתרכב. המורכבות מתחילה להסתבך. (דנה נמה, דנה קמה). איזון קיצוני במקום שיווי משקל. המשקל שווה למסה, המסה נהגית היום, יום ראשון, באלפי כנסיות, כבדות כאנשים, קלות כדעתם. אין לי נקודת אחיזה

והשלג ירד

ואחרי שנמס אחרון הפתיתים, גיליתי שקפאון זה מצב צבירה. אני צובר את כל טיפות העולם, את כל פתיתי האנשים, במיוחד הערימות המלוכלכות בצידי הכביש. אני אוגר את כולם בתא צפוף ומלוכלך בתיק הגדול והריק שלי. שומר מקום, ממלא משקל. או אולי להיפך. אני שומר מקום לכל אותם אלו שיתעקשו להכנס בלי הזמנה. יכנסו לי לתיק ויחלקו את המקום עם כל הלכלוך, הטיפות והפתיתים. אבל מי זה שיתייק את עצמו באותה מחלקה, באותה חלוקה, באותה מחלוקת מתוך הסכמה עם חלוק נחל, נווד מתחזה? איפה יש מין דבר כזה? כולם נדבקים בדבר הזה? לא דבר של פרות, אלא דבר של דיבורים. ברד של מילים עוקצניות כדבורים, משמימות כמדבר הומה ברדלסים רדומים (יש אפשרות, אין מעשה). מדברים על זו ועל זה, בזלזול כזה, ולעזאזל הזולת.

והשלג נמס

ואחרי שהרחוב נתגלה במלוא רוחבו, גילית ששמחה היא מצב צבירה. שמחה זה לא מדויק. שמחה זה ספקטרום שלם של אותו רגש. יש לה אלפי שמות שניתנים לבחורות עצובות, או עצומות. אותן בנות של אושר (הגורו האולטימטיבי) הן שמניעות אותי לכתוב. או שהן כותבות ואני נכתב, אני כבר לא בטוח. אני נדהם מהשימוש במילים פשוטות לתאר דברים מורכבים. אז הנוחות תאלץ להתפשר. אני אזרח ותיק בעמק השווה. שם העצים עומדים מתוך בחירה. שם הרוח נעה לאחור ומשאירה אחריה ריק. אני אזרח, ותיק גדול מלא אויר על כתפי.