אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ.
אֲנִי לֹא חַרְטוֹם פּוֹרֵץ קָדִימָה וּמַכְרִיעַ.
לֹא מַצְפֵּן הֶחְלֵטִי.

אֲנִי לְחֶסֶד הָרוּחוֹת וְהַגַּלִּים.
מַקְשִׁיב אוּלַי יוֹתֵר מַדַּי.
בְּחִילָה עַל טַלְטֵלָה הֲכִי קְטַנָּה.
אֲנִי מֵגִיב מֵהַבֶּטֶן.

אֲנִי מֵת עַל הַזֶּה שֶׁלָּךְ הַמְּחַיֵּךְ
הַמְּהַנְהֵן גַּם אַחֲרֵי
כִּשְׂחוֹקהּ הַמֻּזְהָב שֶׁל שֶׁמֶשׁ
חֲמִימָה עַל מַמְלֶכֶת יוֹמִי
אַתְּ אוֹר הַגָּנוּז
הַפִּלְאִי, שֶׁאֵלָיו אֲנִי
מֵעֵז מָנוֹעַ
קָפוּא וּמָנוּעַ מַצִּית
אֶת נִיצוֹץ קִיּוּמִי
לְהַצְדִּיק נְסִיעָה בָּעוֹלָם
בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ
בְּכֻרְכָּרִים שֶׁל אַהֲבָה
בְּחַתְחַתִּים שֶׁל חֵטְא
גְּרוּטָאָה בֵּין חֶלְקוֹת יְרֻקּוֹת מַבְטִיחוֹת.

*

אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁהַכֹּל יְתַקְתֵּק
כְּמוֹ פִּרְחֵי הָאַלְמָוֶת בַּסָּלוֹן
אַחַת וּלְתָמִיד

אַךְ לְפִי שָׁעָה אֲנִי
מִתְקַשֶּׁה לִצְפּוֹת מָתַי
יִפְקַע חוּט לָהַט בַּנּוּרָה
יִכְרַע מַסְמֵר מִכֹּבֶד מַטָּלָה
וּמָתַי יִשָּׁבֵר לְכוֹס הַזְּכוּכִית.

הִנֵּה סַבָּא גָּדוֹל וְצִפּוֹרָה אִשְׁתּוֹ
מְחַיְּכִים מִן הַתַּצְלוּם הַיָּשָׁן
הַרְבֵּה אַחֲרֵיהֶם
וּכְמוֹ לְעֶבְרִי.

מִילְיוֹנֶר שֶׁתָּרַם אֶת כַּסְפּוֹ לְמִבְנֵה
צִבּוּרִי, מְקַבֵּל מוֹפֵת בְּשֶׁלֶט כְּנִיסָה מֶרְכָּזִי.
אֲבָל אֲנִי בְּבַקְּשִׁי לָתֵת לָךְ אַהֲבָה

לָא רוֹצֶה בַּעֲלוּת עַל גּוּפֵךְ,
לָא הַכָּרָה בִּיסוֹדוֹת שֶׁהִנַּחְתִּי לְנַפְשֵׁךְ.
גַּם לָא זִכָּרוֹן.

רוֹצֶה לִבְנוֹת אוֹתָךְ וְדַי. לְהָרִים
תְּרוּמָה דִּיסְקְרֶטִית. בְּעִלּוּם.
אֲנִי אוֹהֵב מַדַּי.

מוּטָל עַל מִטָּתֵךְ
עַל מִטָּתֵךְ שֶׁאַתְּ מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה
מַרְשָׁה לִי גַּם אֶל הַסָּדִין שֶׁלָּךְ
כָּתֹם וָרֹד שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה בּוֹ לִקְפָלִים.

מוּטָל עַל תֵּל הַחֲלוֹמוֹת
עַל הַמֻּצָּע
מֻרְשֶׁה בֵּין סוֹדוֹתַיִךְ
הַצְּלוּלִים אֶל הַמִּזְרוֹן
צָף כְּחַד הַמֻּצְ-נָעִים.

שׁוֹכֵב
עַל הַמִּרְבָּץ הַחַם שֶׁלָּךְ,
טוֹרֵף בְּהַשְׁעָיַת שִׁנַּי, מַקְשִׁיב
רֹב קֶשֶׁב וּמַמְלִיץ בְּפֶה מָלֵא
בְּחֹם אוֹהֵד מַקְשִׁיב מוֹצִיא נִיבֵי בִּינָה
שֶׁאַתְּ רוֹצָה לִשְׁמֹעַ אִם מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה
וְלֹא אִכְפַּת לָךְ הַבְּגָדִים שֶׁלִּי עַל הַסָּדִין שֶׁלָּךְ.

וְכָל אֶחָד עוֹשֶׂה אֶת הַמּוּטָל:
הַכּוֹכָבִים שׁוֹמְרִים עַל שֶׁקֶט
בְּלֵילָם הַנַּח מִחוּץ לְחַלּוֹנֵךְ
וְאַתְּ שׁוֹתָה מִן הַגָּבִיעַ שֶׁאֲנִי מַקְשִׁיב וּמְדַבֵּר בִּשְׁבִילֵךְ
מְפַכְפֶּכֶת מִן הַפּוּךְ
כְּמֵחֲנוּת מִפְעָל הַמַּמְתִּיקָה אוֹתָךְ
וַאֲנִי מִתְהַפֵּךְ בְּקִרְבִּי
מִתְפַּתֵּל בְּתוֹךְ מֻטָּלוּתִי
כְּמוֹ הֲלוֹךְ וָשׁוֹב בְּצַר לִי מְשַׁפֵּר בָּךְ
חֲנָיָה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה הִיא
רוֹצָה וְעַל מַה הִיא חוֹשֶׁבֶת כְּשֶׁאַתְּ
מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה גַּם מְשַׁפֵּר אֶת הָאַגָּן עַל
פְּנֵי כָּתֹם וָרֹד שֶׁלָּךְ.

וְיָדַי יוֹדְעוֹת בְּוַדָּאוּת
שֶׁיֵּשׁ מַגָּע שֶׁכְּבָר אֵינְנּוּ נְגִיעָה,
וְהַפֶּה מַשִּׁיק אֳנִיּוֹת שֶׁאֵינָן מִשְׁתַּמְּעוֹת לְיָם אַחֵר,
וְצִפּוּי הַזָּהָב מִתְקַלֵּף מִפְּנִינַי
וְעֵירֹם הוּא עֵירֹם הוּא עֵירֹם...
וְכֹל תְּמִימֵי הַחֶדֶר
כְּמוֹ הַוָּרֹד הַמְּסַלְסֵל שֵׂעָר
קָמִים כְּחַיָּלִים שֶׁל בְּדִיל קְטוּעֵי גַּפַּיִם
מְבַקְּשִׁים לָקַחַת נְשָׁמָה.

הבית שקט
כאילו אף אחד לא נמצא בו
כנראה הפכתי לאחת הדמויות בטלויזיה
מישהו אחר שולט בה
השמיים החווירו בחלון הזכוכית
ניסיתי להדליק את עצמי
בכוחי אולי אצליח
להופיע

עמדת שם. נמשיך בתנועותיך.
נשמנו את חוסר האונים שלך
הוא צבט בעורינו, הזענו, אך לא כמוך לא
אמרנו לא מילה. נעמדת שם-
תופיע. חובתך לשחק.

עיניך הגדולות גדלו עוד יותר פחדתי
שישפכו שם על הבמה מלהיראות
שפתיך נשברו בסוף
פניך אך נסגרו בזריזות ברצינות של
מתגבר. הנה גם אתה היית
תמים. נשארת נער
מתבגר.

להתעורר אל תוך חלום
לקום אבוד בשום מקום
פשוט ליפול, לאבד הכל
בשבר רגע, סתם פתאום.

להתעורר ללא עבר,
הזמן חלף, וכלום נותר.
ושאירע, בסערה,
בין מצולות הים נקבר.

להתעורר ללא עתיד,
שקט מת, צועק מרעיד,
אלף דרך, בכל אורך,
ואין מדריך אותם יצעיד.

להתעורר ביום אחד,
מעל תהום עומד לבד.
האפילה, בבהלה.
מחכה, אם רק אמעד.

להתעורר ולהבין
שאין סיבה עוד להמתין
חץ גורל, עלי נפל
עתיד חדש אותי מזמין.

להתעורר ואז לראות,
כי על עבר אין לבכות,
מה שגווע, אבד טבע,
ולא יושב מן המצולות.

להתעורר, מתוך חלום
ולגלות בסוף היום,
גורלי, הוא רק שלי.
אצעד שלם, אל תוך תהום

שאפתנים רוצים יותר,
שאפתנים רוצים לייצור,
לעבוד, להוביל, לתקן, להיות ראש.
להשקיע, להזיעה, למשוך בכל בכח,
לדחוף הכי חזק, להרים עם השיניים,
להכיז דם, לקרוע את ים סוף ולהזיז הרים.
כי בכוחם לשנות סידרי עולם את חוקי בראשית.
ביציקת מחשבה לתבנית רותחת
ייצקו הם את יסודות העולם החדש
ישנו אמונות ישנות
יעצבו עתיד חדש.
יזרעו תקווה בשדות ייאוש.
מיואשים מסתפקים במעט,
חוסכים כוחות, שומרים את הקלפים קרוב.
לא קופצים למים קרים, מדשדשים באפלה,
בונים חומות של הגנה, מסתתרים מאחורי מסכות.
סוגרים עצמם באמונות שגויות.
מיואשים מעדיפים לצבוע ולא לצייר
מעדיפים ללכת אחרי.
הם יגיפו תריסים ישארו ספקנים,
ימלאו סלים בתרוצים,
ואפילו בלילות כאשר המחשבה נסדקת,
והפחד מחלחל כגז משתיק ירדים את העיינים
והראש כבד והכרית קוראת.
השינה היא ראשונה והנחות היא השניה,
אין פה הזעה למען מטרה,
כי האופק מעורפל והכל נראה חבל.

ואת אומרת "אל תברח"ומפזרת הבטחה
ואני ידי אשלח
למשש החשיכה
ואז אני , ככלות כולי
אביט בקיר המצתלצל

ואת שואלת " מה בפנים"
ומציצה אל בין עיניי
ואני בונה לקבס קינים
בין ענפי מחשבותיי
ואז גוזל יקום מולי
וינקר בי ערפל

ואת שואלת "מי אתה"
בינות ידיים ורגליים
ואני נצלב איתה
"רק עוד עץ, צמא למים"
ואז מתוך גדרות גבולי
תפרוץ ציפור, כזעם אל

ואת אומרת "הבאתי שי"
ונותנת את כולך
ואני חש מבין שורשיי
את הנחש המשתרך
ואז, נפלט מפרט שולי
אל תוך ליבי הוא מתפתל

ואת אומרת "בוא איתי"
וגבך שוב מתמתח
ואני מצמרתי
עסוק בקרב המתפתח
נחש ועוף, כבר לא כבולים
רבים, אני רק מסתכל
ואת אומרת "אל תסגור"
"אל תחיה כמו מריונטה"
ואני מבחין שהציפור
בלעה את הנחש, ומתה
והעולם סובב מולי
נראה שגם בי, הארס חלחל