ואת אומרת "אל תברח"ומפזרת הבטחה
ואני ידי אשלח
למשש החשיכה
ואז אני , ככלות כולי
אביט בקיר המצתלצל

ואת שואלת " מה בפנים"
ומציצה אל בין עיניי
ואני בונה לקבס קינים
בין ענפי מחשבותיי
ואז גוזל יקום מולי
וינקר בי ערפל

ואת שואלת "מי אתה"
בינות ידיים ורגליים
ואני נצלב איתה
"רק עוד עץ, צמא למים"
ואז מתוך גדרות גבולי
תפרוץ ציפור, כזעם אל

ואת אומרת "הבאתי שי"
ונותנת את כולך
ואני חש מבין שורשיי
את הנחש המשתרך
ואז, נפלט מפרט שולי
אל תוך ליבי הוא מתפתל

ואת אומרת "בוא איתי"
וגבך שוב מתמתח
ואני מצמרתי
עסוק בקרב המתפתח
נחש ועוף, כבר לא כבולים
רבים, אני רק מסתכל
ואת אומרת "אל תסגור"
"אל תחיה כמו מריונטה"
ואני מבחין שהציפור
בלעה את הנחש, ומתה
והעולם סובב מולי
נראה שגם בי, הארס חלחל

אני מתמכר לעיתים לטיפה המרה
ללטיפה, למראה

מתבקבק לאיטי בזכוכית שבירה

מתמלא, מתרוקן,

כמו שעון חול בג'יירוסקופ איטי

מתהפך ומסתחרר

עד שהאדמה הופכת שמיים, ושמיים לרגליי

כבר איבדתי את עצמי, לדעת,

אותך.

כבר מצאתי את עצמי, ביער,

בסבך

רועד אל מול האורות

רוקד יחף בין שברי זכוכיות

אותן זכוכיות בהן התייצגתי

לפני כמה שורות, דקות, לגימות

אני כבר קפאתי בתנועה, ואת

מצאת כבר את האושר שאת טוענת לבקש

האם אין בך כזב

את מי שאת

(סליחה השתקרתי)

בכבשן ממוזג, מעושן, ערפילי

יושב הפסל החצוב בגיר

ידיו נגאלו מדם טפילים

שנמחצו בין ציפורן וקיר

הוא שותה וממיס עכבותיו

מחפש נבט פורח.

ממוטט מתרסי מחשבותיו

כדי לעלות מדומם לצומח


ועכשיו הוא עץ זית בודד

נראה כה חזק ועצוב

תורם מצילו לנודד

אך בפנים הוא ריק ונבוב

ובפרוס השלגים הוא קבור

במשקעי תהום תהיה

ופתאום הוא עוד גזע שבור


שקרס והפך לחיה


והוא זוחל על גחונו

מנסה לשוף עקב

ותולה את כל בטחונו

בארס לשונו הנוקב

ובשעת סכנה מתחזה הוא למת

ועל גבו מתהפך

ובלי להרגיש דריסת עוף האמת

לפתע אדם הוא הופך


ואדם מקיף עצמו סיפורים

שממלאים הוויתו

הוא מחצין עצמו ברשת כבלים

ומתכנס בהזייתו

וכך מצטמצם הוא מכותר במידע

שחולף דרך אוזניו

ממכן את הרגש ולך תדע

למה יהפוך עכשיו

האם ישוב לסלע דוּמַם

לא מרגיש לא חושב

או אולי יעלה בסולם

ויהפוך להיות מחשב

כבר לילה, ואתה במיטה

סופר משאיות על הכביש המהיר

וילדת הדמיון, מהמדף מביטה

לראות אם תמצא מחילה באויר

והיא שולחת אליך ארנב יהודי

עטוף בגלימת משורר ודממה

ואתה נחפז ללבוש הורידים

שיקשרו אותך לאדמה

והדלתות נפתחות נסגרות

מזמינות למשתה הגדול

ושם החיה מזילה נהרות

שופכת עליך הכל

ומי זה צועק בשפת הזונות

שאין מקום בשבילך

ואיך יתכן שבמקום אתונות

מצאת ימה מלוחה

והראש שבכובע פולט ערפל

שורק כמו קומקום על האש

ושוב, אתה שוב למלכה מתנצל

שספרת עד שש, שש ושש

והכל מתמוטט מסביבך



כמו חלון ראוה או דמעה

ואתה מתעורר, שטוף זיעה, בביתך

והילדה את הספר סיימה

הילדה על חייך איימה

הילדה את חייך קיימה

בואי ונהיה ריאליים

הרי לא נציל את המסרבים להיוושע

בואי ונחיה במורד האסטרלי

ונחליק מטה אל הלא נודע

בואי ונלך בלי מצפן או מצפון

כי מזרח ואסור הם תלויים בדבר

בואי ונראה את האור הספון

על סיפון של ספינה בים קר

בואי ונשוט אל השמש

אין בה רצון אלא חום

בואי ונחזור אל ליל אמש

או לפני כן, כשהיה בנו תום

בואי נשתה לחיי הרצפה

בלעדיה היינו צונחים עד אינסוף

בואי נתכנס לעובי הצדפה

ונדלה פנינותינו בלי לדחוף ולרדוף

בואי נעשה את עצמנו

מבדלים של זהב ועשן

בואי ונטה את אוזנינו

לגחל הלוחש, לעולם הישן

בואי

יום כזה, בלי גשם, בלי הגשמה. אני מגושם ביום כזה, אני גוש של אבן חלקה, חלוק נחל שהשתפשף והשתייף עם הזמן והמים. זה אפילו לא ערפל בראשי, זו בהירות מסמאת. אני מוצא את עצמי עובד במקום לעמול. הקולות מתגברים ונחלשים לסירוגין ובהדרגתיות. המילים מתחילות להתרכב. המורכבות מתחילה להסתבך. (דנה נמה, דנה קמה). איזון קיצוני במקום שיווי משקל. המשקל שווה למסה, המסה נהגית היום, יום ראשון, באלפי כנסיות, כבדות כאנשים, קלות כדעתם. אין לי נקודת אחיזה

והשלג ירד

ואחרי שנמס אחרון הפתיתים, גיליתי שקפאון זה מצב צבירה. אני צובר את כל טיפות העולם, את כל פתיתי האנשים, במיוחד הערימות המלוכלכות בצידי הכביש. אני אוגר את כולם בתא צפוף ומלוכלך בתיק הגדול והריק שלי. שומר מקום, ממלא משקל. או אולי להיפך. אני שומר מקום לכל אותם אלו שיתעקשו להכנס בלי הזמנה. יכנסו לי לתיק ויחלקו את המקום עם כל הלכלוך, הטיפות והפתיתים. אבל מי זה שיתייק את עצמו באותה מחלקה, באותה חלוקה, באותה מחלוקת מתוך הסכמה עם חלוק נחל, נווד מתחזה? איפה יש מין דבר כזה? כולם נדבקים בדבר הזה? לא דבר של פרות, אלא דבר של דיבורים. ברד של מילים עוקצניות כדבורים, משמימות כמדבר הומה ברדלסים רדומים (יש אפשרות, אין מעשה). מדברים על זו ועל זה, בזלזול כזה, ולעזאזל הזולת.

והשלג נמס

ואחרי שהרחוב נתגלה במלוא רוחבו, גילית ששמחה היא מצב צבירה. שמחה זה לא מדויק. שמחה זה ספקטרום שלם של אותו רגש. יש לה אלפי שמות שניתנים לבחורות עצובות, או עצומות. אותן בנות של אושר (הגורו האולטימטיבי) הן שמניעות אותי לכתוב. או שהן כותבות ואני נכתב, אני כבר לא בטוח. אני נדהם מהשימוש במילים פשוטות לתאר דברים מורכבים. אז הנוחות תאלץ להתפשר. אני אזרח ותיק בעמק השווה. שם העצים עומדים מתוך בחירה. שם הרוח נעה לאחור ומשאירה אחריה ריק. אני אזרח, ותיק גדול מלא אויר על כתפי.

יש בינינו חדר מדרגות
של זכרון מרוחק
וכל מי שעובר, נדהם לגלות
שהאור בפרוזדור מנותק
עיני החתול, שרואות למרחק
מפנייך אלי נוצצות
ואני מגשש, כי אלפי שנות מחשך
ביני ובינך חוצצות

פערי אהבה ובורות נימוסים
נפערים מתחת רגליי
ואני נתלה באילנות הכמוסים
ומשיר את עליי, מעלי
והדגל חיוור, וכל פרשיי
יורדים מעל הסוסים
ומהמבצר, שבנו אנשיי
נותרו רסיסי היסוסים

ואני מזדחל, שבור וחשוף
אל ניצוצות אישונייך
משפיל מבטי, כמו ילד נזוף
לא מעיז לא לראות את פנייך
ואת מחייכת, פורשת ידייך
ועפה משם לבלי שוב
ואני עוד יושב, על מדרגותייך
מחכה, לא לגמרי עצוב