הבית שקט
כאילו אף אחד לא נמצא בו
כנראה הפכתי לאחת הדמויות בטלויזיה
מישהו אחר שולט בה
השמיים החווירו בחלון הזכוכית
ניסיתי להדליק את עצמי
בכוחי אולי אצליח
להופיע

עמדת שם. נמשיך בתנועותיך.
נשמנו את חוסר האונים שלך
הוא צבט בעורינו, הזענו, אך לא כמוך לא
אמרנו לא מילה. נעמדת שם-
תופיע. חובתך לשחק.

עיניך הגדולות גדלו עוד יותר פחדתי
שישפכו שם על הבמה מלהיראות
שפתיך נשברו בסוף
פניך אך נסגרו בזריזות ברצינות של
מתגבר. הנה גם אתה היית
תמים. נשארת נער
מתבגר.

להתעורר אל תוך חלום
לקום אבוד בשום מקום
פשוט ליפול, לאבד הכל
בשבר רגע, סתם פתאום.

להתעורר ללא עבר,
הזמן חלף, וכלום נותר.
ושאירע, בסערה,
בין מצולות הים נקבר.

להתעורר ללא עתיד,
שקט מת, צועק מרעיד,
אלף דרך, בכל אורך,
ואין מדריך אותם יצעיד.

להתעורר ביום אחד,
מעל תהום עומד לבד.
האפילה, בבהלה.
מחכה, אם רק אמעד.

להתעורר ולהבין
שאין סיבה עוד להמתין
חץ גורל, עלי נפל
עתיד חדש אותי מזמין.

להתעורר ואז לראות,
כי על עבר אין לבכות,
מה שגווע, אבד טבע,
ולא יושב מן המצולות.

להתעורר, מתוך חלום
ולגלות בסוף היום,
גורלי, הוא רק שלי.
אצעד שלם, אל תוך תהום

שאפתנים רוצים יותר,
שאפתנים רוצים לייצור,
לעבוד, להוביל, לתקן, להיות ראש.
להשקיע, להזיעה, למשוך בכל בכח,
לדחוף הכי חזק, להרים עם השיניים,
להכיז דם, לקרוע את ים סוף ולהזיז הרים.
כי בכוחם לשנות סידרי עולם את חוקי בראשית.
ביציקת מחשבה לתבנית רותחת
ייצקו הם את יסודות העולם החדש
ישנו אמונות ישנות
יעצבו עתיד חדש.
יזרעו תקווה בשדות ייאוש.
מיואשים מסתפקים במעט,
חוסכים כוחות, שומרים את הקלפים קרוב.
לא קופצים למים קרים, מדשדשים באפלה,
בונים חומות של הגנה, מסתתרים מאחורי מסכות.
סוגרים עצמם באמונות שגויות.
מיואשים מעדיפים לצבוע ולא לצייר
מעדיפים ללכת אחרי.
הם יגיפו תריסים ישארו ספקנים,
ימלאו סלים בתרוצים,
ואפילו בלילות כאשר המחשבה נסדקת,
והפחד מחלחל כגז משתיק ירדים את העיינים
והראש כבד והכרית קוראת.
השינה היא ראשונה והנחות היא השניה,
אין פה הזעה למען מטרה,
כי האופק מעורפל והכל נראה חבל.

ואת אומרת "אל תברח"ומפזרת הבטחה
ואני ידי אשלח
למשש החשיכה
ואז אני , ככלות כולי
אביט בקיר המצתלצל

ואת שואלת " מה בפנים"
ומציצה אל בין עיניי
ואני בונה לקבס קינים
בין ענפי מחשבותיי
ואז גוזל יקום מולי
וינקר בי ערפל

ואת שואלת "מי אתה"
בינות ידיים ורגליים
ואני נצלב איתה
"רק עוד עץ, צמא למים"
ואז מתוך גדרות גבולי
תפרוץ ציפור, כזעם אל

ואת אומרת "הבאתי שי"
ונותנת את כולך
ואני חש מבין שורשיי
את הנחש המשתרך
ואז, נפלט מפרט שולי
אל תוך ליבי הוא מתפתל

ואת אומרת "בוא איתי"
וגבך שוב מתמתח
ואני מצמרתי
עסוק בקרב המתפתח
נחש ועוף, כבר לא כבולים
רבים, אני רק מסתכל
ואת אומרת "אל תסגור"
"אל תחיה כמו מריונטה"
ואני מבחין שהציפור
בלעה את הנחש, ומתה
והעולם סובב מולי
נראה שגם בי, הארס חלחל

אני מתמכר לעיתים לטיפה המרה
ללטיפה, למראה

מתבקבק לאיטי בזכוכית שבירה

מתמלא, מתרוקן,

כמו שעון חול בג'יירוסקופ איטי

מתהפך ומסתחרר

עד שהאדמה הופכת שמיים, ושמיים לרגליי

כבר איבדתי את עצמי, לדעת,

אותך.

כבר מצאתי את עצמי, ביער,

בסבך

רועד אל מול האורות

רוקד יחף בין שברי זכוכיות

אותן זכוכיות בהן התייצגתי

לפני כמה שורות, דקות, לגימות

אני כבר קפאתי בתנועה, ואת

מצאת כבר את האושר שאת טוענת לבקש

האם אין בך כזב

את מי שאת

(סליחה השתקרתי)

בכבשן ממוזג, מעושן, ערפילי

יושב הפסל החצוב בגיר

ידיו נגאלו מדם טפילים

שנמחצו בין ציפורן וקיר

הוא שותה וממיס עכבותיו

מחפש נבט פורח.

ממוטט מתרסי מחשבותיו

כדי לעלות מדומם לצומח


ועכשיו הוא עץ זית בודד

נראה כה חזק ועצוב

תורם מצילו לנודד

אך בפנים הוא ריק ונבוב

ובפרוס השלגים הוא קבור

במשקעי תהום תהיה

ופתאום הוא עוד גזע שבור


שקרס והפך לחיה


והוא זוחל על גחונו

מנסה לשוף עקב

ותולה את כל בטחונו

בארס לשונו הנוקב

ובשעת סכנה מתחזה הוא למת

ועל גבו מתהפך

ובלי להרגיש דריסת עוף האמת

לפתע אדם הוא הופך


ואדם מקיף עצמו סיפורים

שממלאים הוויתו

הוא מחצין עצמו ברשת כבלים

ומתכנס בהזייתו

וכך מצטמצם הוא מכותר במידע

שחולף דרך אוזניו

ממכן את הרגש ולך תדע

למה יהפוך עכשיו

האם ישוב לסלע דוּמַם

לא מרגיש לא חושב

או אולי יעלה בסולם

ויהפוך להיות מחשב

כבר לילה, ואתה במיטה

סופר משאיות על הכביש המהיר

וילדת הדמיון, מהמדף מביטה

לראות אם תמצא מחילה באויר

והיא שולחת אליך ארנב יהודי

עטוף בגלימת משורר ודממה

ואתה נחפז ללבוש הורידים

שיקשרו אותך לאדמה

והדלתות נפתחות נסגרות

מזמינות למשתה הגדול

ושם החיה מזילה נהרות

שופכת עליך הכל

ומי זה צועק בשפת הזונות

שאין מקום בשבילך

ואיך יתכן שבמקום אתונות

מצאת ימה מלוחה

והראש שבכובע פולט ערפל

שורק כמו קומקום על האש

ושוב, אתה שוב למלכה מתנצל

שספרת עד שש, שש ושש

והכל מתמוטט מסביבך



כמו חלון ראוה או דמעה

ואתה מתעורר, שטוף זיעה, בביתך

והילדה את הספר סיימה

הילדה על חייך איימה

הילדה את חייך קיימה

בואי ונהיה ריאליים

הרי לא נציל את המסרבים להיוושע

בואי ונחיה במורד האסטרלי

ונחליק מטה אל הלא נודע

בואי ונלך בלי מצפן או מצפון

כי מזרח ואסור הם תלויים בדבר

בואי ונראה את האור הספון

על סיפון של ספינה בים קר

בואי ונשוט אל השמש

אין בה רצון אלא חום

בואי ונחזור אל ליל אמש

או לפני כן, כשהיה בנו תום

בואי נשתה לחיי הרצפה

בלעדיה היינו צונחים עד אינסוף

בואי נתכנס לעובי הצדפה

ונדלה פנינותינו בלי לדחוף ולרדוף

בואי נעשה את עצמנו

מבדלים של זהב ועשן

בואי ונטה את אוזנינו

לגחל הלוחש, לעולם הישן

בואי

יום כזה, בלי גשם, בלי הגשמה. אני מגושם ביום כזה, אני גוש של אבן חלקה, חלוק נחל שהשתפשף והשתייף עם הזמן והמים. זה אפילו לא ערפל בראשי, זו בהירות מסמאת. אני מוצא את עצמי עובד במקום לעמול. הקולות מתגברים ונחלשים לסירוגין ובהדרגתיות. המילים מתחילות להתרכב. המורכבות מתחילה להסתבך. (דנה נמה, דנה קמה). איזון קיצוני במקום שיווי משקל. המשקל שווה למסה, המסה נהגית היום, יום ראשון, באלפי כנסיות, כבדות כאנשים, קלות כדעתם. אין לי נקודת אחיזה

והשלג ירד

ואחרי שנמס אחרון הפתיתים, גיליתי שקפאון זה מצב צבירה. אני צובר את כל טיפות העולם, את כל פתיתי האנשים, במיוחד הערימות המלוכלכות בצידי הכביש. אני אוגר את כולם בתא צפוף ומלוכלך בתיק הגדול והריק שלי. שומר מקום, ממלא משקל. או אולי להיפך. אני שומר מקום לכל אותם אלו שיתעקשו להכנס בלי הזמנה. יכנסו לי לתיק ויחלקו את המקום עם כל הלכלוך, הטיפות והפתיתים. אבל מי זה שיתייק את עצמו באותה מחלקה, באותה חלוקה, באותה מחלוקת מתוך הסכמה עם חלוק נחל, נווד מתחזה? איפה יש מין דבר כזה? כולם נדבקים בדבר הזה? לא דבר של פרות, אלא דבר של דיבורים. ברד של מילים עוקצניות כדבורים, משמימות כמדבר הומה ברדלסים רדומים (יש אפשרות, אין מעשה). מדברים על זו ועל זה, בזלזול כזה, ולעזאזל הזולת.

והשלג נמס

ואחרי שהרחוב נתגלה במלוא רוחבו, גילית ששמחה היא מצב צבירה. שמחה זה לא מדויק. שמחה זה ספקטרום שלם של אותו רגש. יש לה אלפי שמות שניתנים לבחורות עצובות, או עצומות. אותן בנות של אושר (הגורו האולטימטיבי) הן שמניעות אותי לכתוב. או שהן כותבות ואני נכתב, אני כבר לא בטוח. אני נדהם מהשימוש במילים פשוטות לתאר דברים מורכבים. אז הנוחות תאלץ להתפשר. אני אזרח ותיק בעמק השווה. שם העצים עומדים מתוך בחירה. שם הרוח נעה לאחור ומשאירה אחריה ריק. אני אזרח, ותיק גדול מלא אויר על כתפי.

יש בינינו חדר מדרגות
של זכרון מרוחק
וכל מי שעובר, נדהם לגלות
שהאור בפרוזדור מנותק
עיני החתול, שרואות למרחק
מפנייך אלי נוצצות
ואני מגשש, כי אלפי שנות מחשך
ביני ובינך חוצצות

פערי אהבה ובורות נימוסים
נפערים מתחת רגליי
ואני נתלה באילנות הכמוסים
ומשיר את עליי, מעלי
והדגל חיוור, וכל פרשיי
יורדים מעל הסוסים
ומהמבצר, שבנו אנשיי
נותרו רסיסי היסוסים

ואני מזדחל, שבור וחשוף
אל ניצוצות אישונייך
משפיל מבטי, כמו ילד נזוף
לא מעיז לא לראות את פנייך
ואת מחייכת, פורשת ידייך
ועפה משם לבלי שוב
ואני עוד יושב, על מדרגותייך
מחכה, לא לגמרי עצוב

אבריק חזותי
אשתטח ואעלים מהמורותיי
כל מילה שאקבל אחזיר בשלמותה
כקרן אור ישרה
וכנה

המתבונן בי יחזה
במרחב הנסתר מעינו.
מאחורי גבו עברו האפל יתנוצץ
ככוכבים מהמרחקים

שלוחותיי ינועו מקצה עד קצה
של עולם, יתורו
אחרייך.
בהירות ונחושות כחץ ללב
הן ייורטו
ויותירו שובל נוצץ של חסד

אך אל נא תפחד
מלגעת בי –
לא אני הוא השד
אלא רק הד
השב מהמרחקים

תן לי ולו רק קרן אור קטנה
ואהיה ראי לך

נְמָלָה מְדדָּה כְּנָכָה בֵּין הַמַּרְצָפוֹת
הָרִים וּגְבָעוֹת סָבִיב לָהּ
סוֹחֶבֶת רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת
אֶבֶן וְחוֹל מַרְעִידִים מִחְיָתָהּ
נִסְחֶפֶת לְלֹא זֵכֶר

מַשְׁאִירָה מֵאָחוֹר רְסִיס עֲמָלָהּ

מִתְנַפֶּצֶת כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ

ִמְצוֹקָּהּ שֶׁל נַעַל זָרָה

לילה בכותל המערבי.
ארומם מבטי לגובה תפילה
ואראה אבנים על גבי אבנים
ועננים טעונים

גשם מטפטף עליי
ובמקום פתקים אני מקפלת דמעות
לתוך החרכים -
מימי השקטים יחדרו עמוק.

גם הפרחים הסגולים
באדמה הרכה
רועדים משירייך, שקטים
את יופייך.
אדי הבל פורחים מפיך
נישאים אל-על כעננים.

אנא, אל תעני-
ני
הישארי דמומה
ועטופה סביב הגבול הדק של גבעולך

עירום מְעול הוא עלֵך
ועל קצותיי אני מתהלל ומתהלך
עֲלֵי כותרתך.