הצגת רשומות עם תוויות Shira-Besipur. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות Shira-Besipur. הצג את כל הרשומות
אודות ערב שירה בסיפור - About Shira Besipur
מידי חודש מתקיים מפגש אומנותי שבו יוצרים מכל רחבי הארץ מגיעים ומציגים את יצירותיהם בנושאי אומנויות הבמה (מוזיקה, תיאטרון, ספרות, וצילום) למפגשים מגיעים מבוגרים וצעירים כאשר כולם מעוניינים באומנות ללא שום קשר לגילם. בעקבות ערבי "שירה סיפור" נרקמת לה קהילה של אנשים בעלי אינטרס משותף שהוא האמנות. כמובן שהאירוע פתוח לכל אדם מכל מגדר ומגזר, כיוון שאמנות אינה מבדילה בין צבעים ושפות ומטרתה לאחד בין בני האדםבמפגשים מוגש כיבוד קל שתיה חמה\קרה ויין אדום על מנת שיהיה כמה שיותר נעים
קהל הצופים שמגיע ל"שירה בסיפור" מודע לכבוד שעליהם לתת למי שמופיע ומאידך גיסא היוצר המציג משתדל שתוכן יצירתו לא יפגע בכבוד קהל הצופים
הרשמה לערב הבא
הצטרפו לקבוצה בפייסבוק
אשרו הגעה לערב הבא ב30 לינואר 2011
יונתן דוד - הכל זורם - Yonatan David - Everything Flows
לֹא יַעֲזֹר, אֲנִי חוֹשֵׁב, הַכֹּל זוֹרֵם וּמִשְׁתַּנֶּה
בְּתוֹךְ עַצְמוֹ. אֲנִי קַיָּם, כָּךְ לְפָחוֹת הִרְגַּשְׁתִּי אָז
כְּשֶׁנִּכְנַסְתְּ כְּמוֹ אֵלָה אֶל הַנָּהָר פַּעַם אַחַת
כִּי פַּעֲמַיִם אִי אֶפְשָׁר - לָכֵן נוֹתַרְתִּי יְחִידִי
לְלֹא מִלִּים. הַכֹּל זוֹרֵם, פְּרָט לְגוּפִי הַמְּאֻבָּן
וְהַשָּׁעוֹן שֶׁעַל יָדִי הוּא מֶטְרוֹנוֹם שֶׁל פְּעִימָה
נִצְחִית אַחַת. אַחַת הִיא לוֹ אִם אֲבַקְּשֵׁךְ אוֹ אִם אָשׁוּב
לְתוֹךְ עַצְמִי, לְהִרְהוּרַי, הֲרֵי מְאוּם אֵינוֹ חָשׁוּב
הַאִם רָאִית כִּי לְמוּלֵךְ נִצָּב אָדָם אֲכוּל אַשְׁמָה
הוֹגֶה בַּמַּיִם הַזּוֹרְמִים פֶּן עַל עַצְמוֹ יָמִיט חֻרְבָּן
לוּ הַנָּהָר לִי יְשִׁיבֵךְ, נוֹטֶפֶת מַיִם תַּעַמְדִי
יְחַיּוּ מֵימַיִךְ הַחַיִּים אֶת יֹבֶשׁ קֹר לִבִּי הַחַת
וּפְעִימָה אַחַת נִרְאֵית כְּדוֹר אָבוּד וּמְבֻזְבָּז
לֹא יַעֲזֹר, אֲנִי חוֹשֵׁב, הַכֹּל זוֹרֵם וּמִשְׁתַּנֶּה.
"רוֹצָה לָצֵאת?"
אורי פרנס - האושר - Uri Parnes - The Hapiness
והאושר
מילים ולחן: אורי פרנס
והאושר כשיבוא
יבוא לאט
הוא לא מכאן
והריצה זרה לו
מדוד יעלה במדרגות
ולא נשמע קול צעדיו
מיום ליום
מדף לדף
נזהר מהחיים
הנושכים בדרך כלל
ומפה לשם
מפה לשם
עובר לו זמן תקורה
והאושר כשיבוא
יבוא על בהונות
כמו לא להפריע
לא להבהיל
את השגרה
העצובה בין כה וכה
מיום ליום
מדף לדף
נזהר מהחיים
הנושכים בדרך כלל
ומפה לשם
עובר לו זמן
אשר כולו תקורה
אך האושר אם יבוא
יבוא תמים
ביישן כמו אורח
כמו מודבק
על דף אחרון
של ספר ילדים...
אורי פרנס - איש ואישה - Ori Parnes - Man and Women
איש ואישה
ודרך נפתחת
איש ואישה
לאן היא לוקחת
שלובי הידיים
עוצמים עיניהם למרחק
איש ואישה
כנגד הרוח
בברית נחושה
עכשיו זה בטוח
ולמה הדרך
זורה בעינינו אבק
נדמה כי הזמן
הנחרט בפנינו
מוחק עקבותינו
ושוב לא נמצא
את הגן האבוד
שהובטח ואיננו
הוא חלום
הוא יאוש
צל בינינו
עד סוף המסע
איש ואישה
שגרה שהיא טבע
ושמש נוקשה
מדהה את הצבע
תמיד אותו חדר
שנים באותה הפינה
אולי זה הזמן
החובש את פצעינו
אולי אם נפקח את עינינו שנית
אז הגן האבוד
כבר ירפה משדותינו
רק אנחנו נבנה
את ביתנו כאן
את ואני
איש ואישה
ודרך רועדת
זה רגע חולשה
ממה את פוחדת?
בואי ביחד
נוכל למשעול שנפתח
מוניקה פוקס - אבידות ומציאות - Monika Fox - Lost and Found
"אני לא מבינה איך אפשר לאבד כל כך הרבה טלפונים, אחד אחרי השני", אמרה אמא.
הבת פתחה פיה לענות אך אמה הקדימה אותה בכוונה: "וכל כך הרבה מפתחות של הבית! בטח כל רעננה מלאה במפתחות של הבית שלנו!".
"אמא, את אשמה, עם הסדר המופתי שלך, לקחת את הנייד שלי ואת פשוט לא זוכרת איפה 'סידרת' אותו. ועכשיו לכי תדעי איפה הוא!"
"לא, לא" אמרה אמא "אני לא קונה לך אחד חדש, לא יצליח לך הפעם".
"זה לא מצליח לי אף פעם אמא, זה מצליח לך, כי את זו שחייבת לדעת תמיד איפה אני, את זו שנשברת וקונה לי חדש".
אמא התנשפה ונשמטו כפתיה. הבת התנשפה וגם כתפיה נשמטו. בחוץ התכונן הלילה לפנות מקום לבוקר. בו זמנית נפנו השתיים לכבות אורות מיותרים בבית, ובראש מורכן, הן פנו לחדר השינה של אמא.
הן נכנסו למיטה. אמא התיישבה והבת נשכבה, ראשה על רגליה אמה. אצבעותיה של אמא אבדו בין שיערות ראשה של הנערה, ואילו מבט הנערה אבד לו מעבר לחלון הפתוח, אל המקום ממנו יפציע השחר, ממש בקרוב, ממש עכשיו.
בקול רך המבשר פיוס, אמרה אמא:
"זה כאילו נעלמו כל האבידות לאיזה מקום קסום, מקום שכישוף מוטל עליו. ציפיתי שלפחות חלק מהאבידות יצוצו מתישהו, בין דפנות הספה, מתחת לשטיח, בתוך בגדים או תיקים, או, או שנגלה אותם במעבר מדירה לדירה".
"עזבי אמא. עוד נמצא אותם. וסליחה שהאשמתי אותך."
"שתביני", נזכרת פתאום אמא, "אני כל הזמן מוצאת דברים של אחרים, אז אולי אחרים כל הזמן מוצאים דברים שאת מאבדת?".
"מה בדיוק את מוצאת?"
"עטים ומפרטים."
"מה?"
"מה ששמעת. כל הזמן מוצאת על המדרכות עטים ומפרטים של גיטרות."
"בגלל זה יש לך בארון ליד האיפור כל כך הרבה מפרטים משופשפים ומאובקים?"
אמא מהנהנת.
"אמא, אולי כשתפסיקי להרים את הדברים האלה מהרצפה, יפסיקו להיעלם לי מפתחות של הבית וטלפונים ניידים?"
אמא נושפת דרך האף חיוך קטן.
שותקות השתיים וחושבות עד שאמא שוברת את השתיקה: "הלוואי וכך היה. אולי ישנו איזה חוף של אי בודד עליו יש ערימה של מפתחות וטלפונים ניידים?"
"אמא" צוחקת הבת, "את והפנטזיות שלך, כמה אני שמחה שלא יצאתי פנטזיונרית כמוך."
אור ראשון של השחר החל לצבוע את חדר השינה והאט את קצב נשימותיהן. עיני הבת נשבו באור השיכר של השחר, ואילו עיני האם עקבו אחר השתקפות השחר בעיני בתה.
עלה האור אט אט ופגע בכוס המיוחדת, זו שעל מדף, כוס אחת ויחידה ששרדה מתוך זוג כוסות שאמא כל כך אהבה, ועד היום אינה יודעת מה עלה בגורל הכוס השניה. כוסות מזכוכית סדוקה, כאילו נימי מים נשזרו בהן.
עיני הבת עקבו אחר האור עד שפגע בכוס הבודדה, וברגשות כבדים נזכרה איך שברה לפני שנים רבות את הכוס השניה ואיך שיקרה לאימה שלא היה לה קשר להיעלמות אותה כוס.
היא היתה אז ילדה קטנה, בגיל הגן. היא חזרה מהשכנים, התגנבה לסלון בשקט, ושברה את הכוס בטעות. כמובן שידעה כי אסור לגעת בהן, אבל היא רצתה רק פעם אחת לחוש את הזכוכית הסדוקה העדינה הזו, פעם אחת ודי.
ואיכשהו, ברחה הכוס העדינה מבין אצבעותיה והתגלגלה לתוך שברים של עצמה, בליווי צלילים מבשרי רעות, לרצפה המבריקה והנקייה, שאמא תמיד אמרה לשמור על ניקיונה.
אוי... מה עושים עכשיו? שאלה את עצמה בת הארבע. היא הביעה משאלה: הלוואי והכוס השבורה תיעלם.
"מה נשבר?" נשמע קולה של אמא ממרפסת האמבטיה.
היא הגיעה לסלון, אטבי כביסה באצבעותיה וכעס בעיניה.
היא כל כך כעסה עד שצמחו לה קרניים. לא סתם קרניים אלא מתעקלות כאלה. ומאחוריה התנדנד לו זנב עם קשקשים דוקרים! על גופה צמח עור נחש ואצבעותיה צימחו וציפורניים באורכים שונים ובצבעים קודרים, ואם הבת זוכרת נכון, בין ריסי עיניה הכועסות של היצורה הזו נמתחו כורי עכביש שבהם נשבו חרקים תמימים והיו טרף לעכביש עיניה של היצורה שקוראת לעצמה - אמא.
הקטנה עצרה נשימתה וקפאה בבהלה.
"שום דבר" ענתה.
באותם רגעים שקעה לה השמש וצבעה באדום ובכתום את קירות הסלון. כשהסתכלה הילדה על הרצפה, הכוס השבורה לא היתה שם עוד. עד היום לא ברור לאן נעלמו שברי הכוס, אבל תחושת האשמה רק התעצמה מאז עם כל פריט שאיבדה.
"מה זה בעיניך יפתי?" מעירה האם את בתה מזיכרונות עברו, והנה היא שוב בת שבע עשרה.
"למה את מתכוונת אמא?"
אמא מסובבת ראשה כמנסה לראות טוב יותר.
"הממ, יש איזה ניצוצות ירוקים זוהרים בעינייך."
הנערה מסתכלת על הכוס הבודדה על המדף ומשנה נושא:
"אמא, למה את ממשיכה לשמור על הכוס הבודדה ולידה מקום ריק? את עדיין חושבת שתמצאי את השנייה?"
אמא מחייכת, אצבעותיה נעצרות מללטף, והיא עונה:
"תמיד ראיתי בשתי כוסות אלו זוג. מאד אהבתי אותן. הזכוכית הסדוקה שלהן כאילו מעידה על ניסיון חיים, על תבונה שבזכותה מצאו אחד את השנייה."
"אוי אמא, את כזו פנטזיונרית."
אמא חוזרת ללטף שיערות ראשה של הבת וממשיכה:
"מעניין מה קרה לאותה כוס. היא פשוט נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. אבל לא, לא. אני כבר לא כועסת. מזמן הבנתי שאין לנו שליטה על אהבה. אז מה אם לא אמצא לעולם את האחד? אין זו אשמתו של איש, ובטח לא שלך."
חזה הנערה עלה כמו חיכה לנשימה זו במשך שנים.
"מה יש לך?" שואלת אמא ומביטה טוב יותר בעיניה. "וואו, אני רואה בעינייך דברים צפים. חפצים צפים, סובבים סביב מרכז וגם סביב עצמם, כמעין גלקסיה של הולוגרמות זוהרות. חכי! אני מזהה את החפצים: הרבה מפתחות וכמה טלפונים ניידים, ועוד כמה ניצוצות של משהו לא ברור!"
קפאה הבת על מקומה ואמרה:
"אמא, תמיד הפחדת אותי, שלא אאבד זה ולא זה ולא אשבור זה וזה. את יודעת, היית ממש מפחידה.
אבל את לא כזו עכשיו.
אמא, כל מה שאיבדתי זכור לי. זכור לי כל כך טוב, כל מפתח, כל מחזיק מפתחות וכל טלפון נייד, זוכרת כל אחד ואחד מהם. אולי את רואה בעיני את מה שאני זוכרת?"
עיני אמא נדלקות בהתלהבות, כמו מכשפה עליזה שרוקמת כישוף חדש.
"אם זה כך" אומרת אמא, "דמייני מקום אחד בו נמצאים כל הזיכרונות האלה, סליחה, כל האבידות אלה, ואולי נמצא אותן שם!"
רצתה הבת לומר את המילה "פנטזיונרית" אבל הרגישה בחילה מסוימת וויתרה על דיבור. היא הרצינה מאד, התיישבה והביטה בעיני אמה, מודאגת משהו. 'מה קורה?' שואלות עיני אמא. הבת קמה מהמיטה והלכה לכיוון דלת הבית, אמא אחריה.
"מה קרה?"
אחרי שתיקה קלה היא ענתה במבט מבוהל ומודאג:
"דמיינתי מקום אחד בו נמצאות כל האבידות."
אמא פרצה בצחוק "נו, די, אני הפנטזיונרית כאן, לא את. מה את כל כך מודאגת?"
אך עיני בתה הפקוחות לרווחה, חסרו כל שמץ של חיוך.
"אמא, אחרי שדמיינתי את זה, נעלמו כל האבידות מראשי, אני לא מצליחה עוד להיזכר באף אחת מהן מלבד האחרונה, הלא איבדתי את הנייד רק לפני כמה שעות."
עכשיו גם אמא הרצינה: "איזה מקום בדיוק דמיינת?"
בקול חרישי ובטון מתנצל משהו ענתה הבת:
"את יודעת, היית צוחקת עלי, היית שואלת אותי 'נו, איפה זה יכול להיות? אולי, אולי במקרר של השכנים?' "
עיניה של אמא כמו גדלו פתאום: "מה? דמיינת מקרר של השכנים? איזה שכנים?"
מצביעה הבת למטה, לדירה שמתחת.
"השתגעת?" שואלת אמא, "המקרר של שיפרה המטורללת?"
הן, מהנהנת בתה, ומתאמצת שוב, ללא הצלחה, לראות בדמיונה את כל החפצים האבודים.
פתאום צלצל הטלפון הנייד של אמא. הלכה לחדרה, לקחה את הטלפון בידה ולפני שענתה דיווחה לבתה כי:
"זה מצלצל מהטלפון שלך!"
"הלו? בוקר טוב שיפרה".
אמא מתקדמת לכיוון הכניסה לבית, הבת עוקבת אחריה בפה פעור. "נכון שיפרה זיהית את קולי, זו אני. לא שיפרה, את לא חולמת."
ברגע זה הבת מסמנת משהו בידיה ואמא מיד מתקנת את עצמה: "סליחה שיפרה, את כן חולמת, כן כן. פשוט המשפט שאמרתי קודם הוא גם חלק מהחלום, את מבינה?
כן שיפרה, בואי נגמור עם החלום הזה כמה שיותר מהר, אני יורדת עם הבת שלי לקחת את הנייד, תודה ... לך..."
אמא פוערת עיניה שוב: "המקרר שלך ... מלא בחפצים?" מבטי אם ובתה נפגשים.
"אנחנו יורדות, תפתחי לנו את הדלת בבקשה."
אצל שיפרה יש תמיד ריח של זיקנה מהולה בפחד, של כתמים על רהיטים שקשה להיפרד מהם, ושל שיפרה עצמה, הנרגנת שהכול נמנעים ממנה. הכול מלבד אמא שעוזרת לה בכל הזדמנות במכולת, בחנות הירקות, במציאת מספרי טלפון, ומנסה לשכוח תוך כדי את המקרים בהם שיפרה האשימה אותה במעשים דמיוניים והזמינה לה משטרה. מזל שהשוטרים מכירים אותה כבר.
אמא ובת נכנסות למטבח הדביק שקירותיו סוגרים על הנמצאות בו, רואות מקרר פתוח וממנו נשפך על הרצפה שלל מפתחות שונים עם מחזיקי מפתחות צבעוניים שצועקים 'אל תאבדי אותי', מפתחות מכל הדירות בהן גרו, לפחות חמישה לכל דירה, וטלפונים ניידים. ניתן ממש לראות על הטלפונים את התקדמות הטכנולוגיה הסלולארית לאורך השנים. ומה עוד? האור המסכן של המקרר נוצץ לו, על מה? על כוס? הייתכן שזו אותה הכוס?
הבת מתקשה להאמין שהכוס יצאה שלמה, היא זכרה את השברים, הם גירדו לה בתודעתה במשך השנים.
שיפרה על הכיסא בפינה. היא נועלת מגפי גומי לגשם שעוד יבוא, לובשת קומבינזון, ולראשה דגל של איזו קבוצת כדורגל. היא כמעט שכובה על הכיסא ומדי פעם היא צונחת לתוך שינה. או שהיא רדומה והיא מדברת מתוך שינה.
הבת לוקחת מידי שיפרה את הטלפון הנייד וזו מתעוררת לגמרי. בזמן זה ניגשת אמא בעדינות למקרר ובוחרת משם בתנועות ליטוף את הכוס שלא ראתה מזה כמה שנים. היא מחזיקה בכוס בידיה ונושקת במבטה את הסדקים דמויי נימי מים.
"היא שלי!" צועקת שיפרה כמו אוהד כדורגל מושבע בהיכנס הכדור לשער.
היא קמה בבת אחת וחטפה מידי אמא את הכוס.
"לא, היא שלי!" צעקה אמא וניסתה להסביר לשיפרה שכבר מזמן איבדה את הרכבת. הויכוח המילולי הפך לויכוח גופני, הכוס קפצה מידיהן, עשתה פירואט באוויר ולאט לאט, כאילו עמד העולם לעצור מלכת, צנחה אל הרצפה.
בעוד שתי המבוגרות עמדו פעורות פה, תפסה הבת יוזמה, וכמה סנטימטרים לפני הרצפה, ערסלה בידיה את הכוס.
"שיפרה" אמרה הנערה, "תסמכי עלינו, זהו חלום. תני לנו לסיים אותו ותחזרי לישון."
רק יצאו מלים אלו מפיה ושיפרה צנחה על הכיסא, נרדמה, והחלה לנחור. עמדו השתיים והביטו בה. כאשר הגיעו הנחירות לגובה משכנע, הושיטה הבת לאמה את הכוס השלמה ואמרה:
"אמא, אולי את טועה. אולי כן תמצאי את האחד שלך."
תוויות:
גלריה-100,
מוניקה-פוקס,
שירה-בסיפור,
Gallery-100,
Monika-Fox,
Raanana,
Shira-Besipur
|
0
תגובות
אייל יהב - סיגריה אחרונה - Eyal Yahav Last Cigarette
תעשי משהו ואולי נכיר אולי גפרור ששמרת רק בשבילי נבעיר
או סתם לדעת רק מה השעה או נעלה ישר אליך הביתה
אני לא יודע מי את אבל אני לזלול . תמיד צריך שינוי כי אני לא רוצה לגדול
משהו חסר משהו אחר שוב מחפש וחוזר
לאותו מקום
להחליף פנים ולנתק מגע, להתעורר בעיר זרה או רחוקה
בחדר זבל או בתא המשטרה ורק לשכוח מאיפה אתה
להפרד מכל החברויות. מותר להתחבק חזק רק לכמה דקות
טעימות טעימות והרבה מיטות
להתחייב רק לרגעים ולכמה נשימות
משהו חסר משהו אחר שוב מחפש וחוזר
עמית מאוטנר - אִינְטוּאִיצְיָה - Amit Mauthner - Intuition
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ.
אֲנִי לֹא חַרְטוֹם פּוֹרֵץ קָדִימָה וּמַכְרִיעַ.
לֹא מַצְפֵּן הֶחְלֵטִי.
אֲנִי לְחֶסֶד הָרוּחוֹת וְהַגַּלִּים.
מַקְשִׁיב אוּלַי יוֹתֵר מַדַּי.
בְּחִילָה עַל טַלְטֵלָה הֲכִי קְטַנָּה.
אֲנִי מֵגִיב מֵהַבֶּטֶן.
אֲנִי לֹא חַרְטוֹם פּוֹרֵץ קָדִימָה וּמַכְרִיעַ.
לֹא מַצְפֵּן הֶחְלֵטִי.
אֲנִי לְחֶסֶד הָרוּחוֹת וְהַגַּלִּים.
מַקְשִׁיב אוּלַי יוֹתֵר מַדַּי.
בְּחִילָה עַל טַלְטֵלָה הֲכִי קְטַנָּה.
אֲנִי מֵגִיב מֵהַבֶּטֶן.
עמית מאוטנר - אור - Amit Mauthner - Light
אֲנִי מֵת עַל הַזֶּה שֶׁלָּךְ הַמְּחַיֵּךְ
הַמְּהַנְהֵן גַּם אַחֲרֵי
כִּשְׂחוֹקהּ הַמֻּזְהָב שֶׁל שֶׁמֶשׁ
חֲמִימָה עַל מַמְלֶכֶת יוֹמִי
אַתְּ אוֹר הַגָּנוּז
הַפִּלְאִי, שֶׁאֵלָיו אֲנִי
מֵעֵז מָנוֹעַ
קָפוּא וּמָנוּעַ מַצִּית
אֶת נִיצוֹץ קִיּוּמִי
לְהַצְדִּיק נְסִיעָה בָּעוֹלָם
בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ
בְּכֻרְכָּרִים שֶׁל אַהֲבָה
בְּחַתְחַתִּים שֶׁל חֵטְא
גְּרוּטָאָה בֵּין חֶלְקוֹת יְרֻקּוֹת מַבְטִיחוֹת.
*
אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁהַכֹּל יְתַקְתֵּק
כְּמוֹ פִּרְחֵי הָאַלְמָוֶת בַּסָּלוֹן
אַחַת וּלְתָמִיד
אַךְ לְפִי שָׁעָה אֲנִי
מִתְקַשֶּׁה לִצְפּוֹת מָתַי
יִפְקַע חוּט לָהַט בַּנּוּרָה
יִכְרַע מַסְמֵר מִכֹּבֶד מַטָּלָה
וּמָתַי יִשָּׁבֵר לְכוֹס הַזְּכוּכִית.
הִנֵּה סַבָּא גָּדוֹל וְצִפּוֹרָה אִשְׁתּוֹ
מְחַיְּכִים מִן הַתַּצְלוּם הַיָּשָׁן
הַרְבֵּה אַחֲרֵיהֶם
וּכְמוֹ לְעֶבְרִי.
הַמְּהַנְהֵן גַּם אַחֲרֵי
כִּשְׂחוֹקהּ הַמֻּזְהָב שֶׁל שֶׁמֶשׁ
חֲמִימָה עַל מַמְלֶכֶת יוֹמִי
אַתְּ אוֹר הַגָּנוּז
הַפִּלְאִי, שֶׁאֵלָיו אֲנִי
מֵעֵז מָנוֹעַ
קָפוּא וּמָנוּעַ מַצִּית
אֶת נִיצוֹץ קִיּוּמִי
לְהַצְדִּיק נְסִיעָה בָּעוֹלָם
בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ
בְּכֻרְכָּרִים שֶׁל אַהֲבָה
בְּחַתְחַתִּים שֶׁל חֵטְא
גְּרוּטָאָה בֵּין חֶלְקוֹת יְרֻקּוֹת מַבְטִיחוֹת.
*
אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁהַכֹּל יְתַקְתֵּק
כְּמוֹ פִּרְחֵי הָאַלְמָוֶת בַּסָּלוֹן
אַחַת וּלְתָמִיד
אַךְ לְפִי שָׁעָה אֲנִי
מִתְקַשֶּׁה לִצְפּוֹת מָתַי
יִפְקַע חוּט לָהַט בַּנּוּרָה
יִכְרַע מַסְמֵר מִכֹּבֶד מַטָּלָה
וּמָתַי יִשָּׁבֵר לְכוֹס הַזְּכוּכִית.
הִנֵּה סַבָּא גָּדוֹל וְצִפּוֹרָה אִשְׁתּוֹ
מְחַיְּכִים מִן הַתַּצְלוּם הַיָּשָׁן
הַרְבֵּה אַחֲרֵיהֶם
וּכְמוֹ לְעֶבְרִי.
עמית מאוטנר - שִׁיר הַנַּדְבָן - Amit Mauthner - The Beggers Song
מִילְיוֹנֶר שֶׁתָּרַם אֶת כַּסְפּוֹ לְמִבְנֵה
צִבּוּרִי, מְקַבֵּל מוֹפֵת בְּשֶׁלֶט כְּנִיסָה מֶרְכָּזִי.
אֲבָל אֲנִי בְּבַקְּשִׁי לָתֵת לָךְ אַהֲבָה
לָא רוֹצֶה בַּעֲלוּת עַל גּוּפֵךְ,
לָא הַכָּרָה בִּיסוֹדוֹת שֶׁהִנַּחְתִּי לְנַפְשֵׁךְ.
גַּם לָא זִכָּרוֹן.
רוֹצֶה לִבְנוֹת אוֹתָךְ וְדַי. לְהָרִים
תְּרוּמָה דִּיסְקְרֶטִית. בְּעִלּוּם.
אֲנִי אוֹהֵב מַדַּי.
צִבּוּרִי, מְקַבֵּל מוֹפֵת בְּשֶׁלֶט כְּנִיסָה מֶרְכָּזִי.
אֲבָל אֲנִי בְּבַקְּשִׁי לָתֵת לָךְ אַהֲבָה
לָא רוֹצֶה בַּעֲלוּת עַל גּוּפֵךְ,
לָא הַכָּרָה בִּיסוֹדוֹת שֶׁהִנַּחְתִּי לְנַפְשֵׁךְ.
גַּם לָא זִכָּרוֹן.
רוֹצֶה לִבְנוֹת אוֹתָךְ וְדַי. לְהָרִים
תְּרוּמָה דִּיסְקְרֶטִית. בְּעִלּוּם.
אֲנִי אוֹהֵב מַדַּי.
עמית מאוטנר - עַל מִטָּתֵךְ - Amit Mauthner - On Your Bed
מוּטָל עַל מִטָּתֵךְ
עַל מִטָּתֵךְ שֶׁאַתְּ מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה
מַרְשָׁה לִי גַּם אֶל הַסָּדִין שֶׁלָּךְ
כָּתֹם וָרֹד שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה בּוֹ לִקְפָלִים.
מוּטָל עַל תֵּל הַחֲלוֹמוֹת
עַל הַמֻּצָּע
מֻרְשֶׁה בֵּין סוֹדוֹתַיִךְ
הַצְּלוּלִים אֶל הַמִּזְרוֹן
צָף כְּחַד הַמֻּצְ-נָעִים.
שׁוֹכֵב
עַל הַמִּרְבָּץ הַחַם שֶׁלָּךְ,
טוֹרֵף בְּהַשְׁעָיַת שִׁנַּי, מַקְשִׁיב
רֹב קֶשֶׁב וּמַמְלִיץ בְּפֶה מָלֵא
בְּחֹם אוֹהֵד מַקְשִׁיב מוֹצִיא נִיבֵי בִּינָה
שֶׁאַתְּ רוֹצָה לִשְׁמֹעַ אִם מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה
וְלֹא אִכְפַּת לָךְ הַבְּגָדִים שֶׁלִּי עַל הַסָּדִין שֶׁלָּךְ.
וְכָל אֶחָד עוֹשֶׂה אֶת הַמּוּטָל:
הַכּוֹכָבִים שׁוֹמְרִים עַל שֶׁקֶט
בְּלֵילָם הַנַּח מִחוּץ לְחַלּוֹנֵךְ
וְאַתְּ שׁוֹתָה מִן הַגָּבִיעַ שֶׁאֲנִי מַקְשִׁיב וּמְדַבֵּר בִּשְׁבִילֵךְ
מְפַכְפֶּכֶת מִן הַפּוּךְ
כְּמֵחֲנוּת מִפְעָל הַמַּמְתִּיקָה אוֹתָךְ
וַאֲנִי מִתְהַפֵּךְ בְּקִרְבִּי
מִתְפַּתֵּל בְּתוֹךְ מֻטָּלוּתִי
כְּמוֹ הֲלוֹךְ וָשׁוֹב בְּצַר לִי מְשַׁפֵּר בָּךְ
חֲנָיָה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה הִיא
רוֹצָה וְעַל מַה הִיא חוֹשֶׁבֶת כְּשֶׁאַתְּ
מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה גַּם מְשַׁפֵּר אֶת הָאַגָּן עַל
פְּנֵי כָּתֹם וָרֹד שֶׁלָּךְ.
וְיָדַי יוֹדְעוֹת בְּוַדָּאוּת
שֶׁיֵּשׁ מַגָּע שֶׁכְּבָר אֵינְנּוּ נְגִיעָה,
וְהַפֶּה מַשִּׁיק אֳנִיּוֹת שֶׁאֵינָן מִשְׁתַּמְּעוֹת לְיָם אַחֵר,
וְצִפּוּי הַזָּהָב מִתְקַלֵּף מִפְּנִינַי
וְעֵירֹם הוּא עֵירֹם הוּא עֵירֹם...
וְכֹל תְּמִימֵי הַחֶדֶר
כְּמוֹ הַוָּרֹד הַמְּסַלְסֵל שֵׂעָר
קָמִים כְּחַיָּלִים שֶׁל בְּדִיל קְטוּעֵי גַּפַּיִם
מְבַקְּשִׁים לָקַחַת נְשָׁמָה.
עַל מִטָּתֵךְ שֶׁאַתְּ מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה
מַרְשָׁה לִי גַּם אֶל הַסָּדִין שֶׁלָּךְ
כָּתֹם וָרֹד שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה בּוֹ לִקְפָלִים.
מוּטָל עַל תֵּל הַחֲלוֹמוֹת
עַל הַמֻּצָּע
מֻרְשֶׁה בֵּין סוֹדוֹתַיִךְ
הַצְּלוּלִים אֶל הַמִּזְרוֹן
צָף כְּחַד הַמֻּצְ-נָעִים.
שׁוֹכֵב
עַל הַמִּרְבָּץ הַחַם שֶׁלָּךְ,
טוֹרֵף בְּהַשְׁעָיַת שִׁנַּי, מַקְשִׁיב
רֹב קֶשֶׁב וּמַמְלִיץ בְּפֶה מָלֵא
בְּחֹם אוֹהֵד מַקְשִׁיב מוֹצִיא נִיבֵי בִּינָה
שֶׁאַתְּ רוֹצָה לִשְׁמֹעַ אִם מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה
וְלֹא אִכְפַּת לָךְ הַבְּגָדִים שֶׁלִּי עַל הַסָּדִין שֶׁלָּךְ.
וְכָל אֶחָד עוֹשֶׂה אֶת הַמּוּטָל:
הַכּוֹכָבִים שׁוֹמְרִים עַל שֶׁקֶט
בְּלֵילָם הַנַּח מִחוּץ לְחַלּוֹנֵךְ
וְאַתְּ שׁוֹתָה מִן הַגָּבִיעַ שֶׁאֲנִי מַקְשִׁיב וּמְדַבֵּר בִּשְׁבִילֵךְ
מְפַכְפֶּכֶת מִן הַפּוּךְ
כְּמֵחֲנוּת מִפְעָל הַמַּמְתִּיקָה אוֹתָךְ
וַאֲנִי מִתְהַפֵּךְ בְּקִרְבִּי
מִתְפַּתֵּל בְּתוֹךְ מֻטָּלוּתִי
כְּמוֹ הֲלוֹךְ וָשׁוֹב בְּצַר לִי מְשַׁפֵּר בָּךְ
חֲנָיָה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה הִיא
רוֹצָה וְעַל מַה הִיא חוֹשֶׁבֶת כְּשֶׁאַתְּ
מַרְשָׁה לִי בַּשְּׂמִיכָה גַּם מְשַׁפֵּר אֶת הָאַגָּן עַל
פְּנֵי כָּתֹם וָרֹד שֶׁלָּךְ.
וְיָדַי יוֹדְעוֹת בְּוַדָּאוּת
שֶׁיֵּשׁ מַגָּע שֶׁכְּבָר אֵינְנּוּ נְגִיעָה,
וְהַפֶּה מַשִּׁיק אֳנִיּוֹת שֶׁאֵינָן מִשְׁתַּמְּעוֹת לְיָם אַחֵר,
וְצִפּוּי הַזָּהָב מִתְקַלֵּף מִפְּנִינַי
וְעֵירֹם הוּא עֵירֹם הוּא עֵירֹם...
וְכֹל תְּמִימֵי הַחֶדֶר
כְּמוֹ הַוָּרֹד הַמְּסַלְסֵל שֵׂעָר
קָמִים כְּחַיָּלִים שֶׁל בְּדִיל קְטוּעֵי גַּפַּיִם
מְבַקְּשִׁים לָקַחַת נְשָׁמָה.
הירשם ל-
תגובות (Atom)
