במפגשים מוגש כיבוד קל שתיה חמה\קרה ויין אדום על מנת שיהיה כמה שיותר נעים 
קהל הצופים שמגיע ל"שירה בסיפור" מודע לכבוד שעליהם לתת למי שמופיע ומאידך גיסא היוצר המציג משתדל שתוכן יצירתו לא יפגע בכבוד קהל הצופים


הרשמה לערב הבא
הצטרפו לקבוצה בפייסבוק
אשרו הגעה לערב הבא ב30 לינואר 2011

לֹא יַעֲזֹר, אֲנִי חוֹשֵׁב, הַכֹּל זוֹרֵם וּמִשְׁתַּנֶּה

בְּתוֹךְ עַצְמוֹ. אֲנִי קַיָּם, כָּךְ לְפָחוֹת הִרְגַּשְׁתִּי אָז

כְּשֶׁנִּכְנַסְתְּ כְּמוֹ אֵלָה אֶל הַנָּהָר פַּעַם אַחַת

כִּי פַּעֲמַיִם אִי אֶפְשָׁר - לָכֵן נוֹתַרְתִּי יְחִידִי

לְלֹא מִלִּים. הַכֹּל זוֹרֵם, פְּרָט לְגוּפִי הַמְּאֻבָּן

וְהַשָּׁעוֹן שֶׁעַל יָדִי הוּא מֶטְרוֹנוֹם שֶׁל פְּעִימָה

נִצְחִית אַחַת. אַחַת הִיא לוֹ אִם אֲבַקְּשֵׁךְ אוֹ אִם אָשׁוּב

לְתוֹךְ עַצְמִי, לְהִרְהוּרַי, הֲרֵי מְאוּם אֵינוֹ חָשׁוּב

הַאִם רָאִית כִּי לְמוּלֵךְ נִצָּב אָדָם אֲכוּל אַשְׁמָה

הוֹגֶה בַּמַּיִם הַזּוֹרְמִים פֶּן עַל עַצְמוֹ יָמִיט חֻרְבָּן

לוּ הַנָּהָר לִי יְשִׁיבֵךְ, נוֹטֶפֶת מַיִם תַּעַמְדִי

יְחַיּוּ מֵימַיִךְ הַחַיִּים אֶת יֹבֶשׁ קֹר לִבִּי הַחַת

וּפְעִימָה אַחַת נִרְאֵית כְּדוֹר אָבוּד וּמְבֻזְבָּז

לֹא יַעֲזֹר, אֲנִי חוֹשֵׁב, הַכֹּל זוֹרֵם וּמִשְׁתַּנֶּה.

"רוֹצָה לָצֵאת?"

 "אני לא מבינה איך אפשר לאבד כל כך הרבה טלפונים, אחד אחרי השני", אמרה אמא.

הבת פתחה פיה לענות אך אמה הקדימה אותה בכוונה: "וכל כך הרבה מפתחות של הבית! בטח כל רעננה מלאה במפתחות של הבית שלנו!".

"אמא, את אשמה, עם הסדר המופתי שלך, לקחת את הנייד שלי ואת פשוט לא זוכרת איפה 'סידרת' אותו.  ועכשיו לכי תדעי איפה הוא!"

"לא, לא" אמרה אמא "אני לא קונה לך אחד חדש, לא יצליח לך הפעם".

"זה לא מצליח לי אף פעם אמא, זה מצליח לך, כי את זו שחייבת לדעת תמיד איפה אני, את זו שנשברת וקונה לי חדש".

אמא התנשפה ונשמטו כפתיה. הבת התנשפה וגם כתפיה נשמטו. בחוץ התכונן הלילה לפנות מקום לבוקר. בו זמנית נפנו השתיים לכבות אורות מיותרים בבית, ובראש מורכן, הן פנו לחדר השינה של אמא.

הן נכנסו למיטה. אמא התיישבה והבת נשכבה, ראשה על רגליה אמה. אצבעותיה של אמא אבדו בין שיערות ראשה של הנערה, ואילו מבט הנערה אבד לו מעבר לחלון הפתוח, אל המקום ממנו יפציע השחר, ממש בקרוב, ממש עכשיו.

בקול רך המבשר פיוס, אמרה אמא:

"זה כאילו נעלמו כל האבידות לאיזה מקום קסום, מקום שכישוף מוטל עליו. ציפיתי שלפחות חלק מהאבידות יצוצו מתישהו, בין דפנות הספה, מתחת לשטיח, בתוך בגדים או תיקים, או, או שנגלה אותם במעבר מדירה לדירה".

"עזבי אמא. עוד נמצא אותם. וסליחה שהאשמתי אותך."

"שתביני", נזכרת פתאום אמא, "אני כל הזמן מוצאת דברים של אחרים, אז אולי אחרים כל הזמן מוצאים דברים שאת מאבדת?".

"מה בדיוק את מוצאת?"

"עטים ומפרטים."

"מה?"

"מה ששמעת. כל הזמן מוצאת על המדרכות עטים ומפרטים של גיטרות."

"בגלל זה יש לך בארון ליד האיפור כל כך הרבה מפרטים משופשפים ומאובקים?"

אמא מהנהנת.

"אמא, אולי כשתפסיקי להרים את הדברים האלה מהרצפה, יפסיקו להיעלם לי מפתחות של הבית וטלפונים ניידים?"

אמא נושפת דרך האף חיוך קטן.

שותקות השתיים וחושבות עד שאמא שוברת את השתיקה: "הלוואי וכך היה. אולי ישנו איזה חוף של אי בודד עליו יש ערימה של מפתחות וטלפונים ניידים?"

"אמא" צוחקת הבת, "את והפנטזיות שלך, כמה אני שמחה שלא יצאתי פנטזיונרית כמוך."

אור ראשון של השחר החל לצבוע את חדר השינה והאט את קצב נשימותיהן. עיני הבת נשבו באור השיכר של השחר, ואילו עיני האם עקבו אחר השתקפות השחר בעיני בתה.

עלה האור אט אט ופגע בכוס המיוחדת, זו שעל מדף, כוס אחת ויחידה ששרדה מתוך זוג כוסות שאמא כל כך אהבה, ועד היום אינה יודעת מה עלה בגורל הכוס השניה. כוסות מזכוכית סדוקה, כאילו נימי מים נשזרו בהן.

עיני הבת עקבו אחר האור עד שפגע בכוס הבודדה, וברגשות כבדים נזכרה איך שברה לפני שנים רבות את הכוס השניה ואיך שיקרה לאימה שלא היה לה קשר להיעלמות אותה כוס. 

היא היתה אז ילדה קטנה, בגיל הגן. היא חזרה מהשכנים, התגנבה לסלון בשקט,  ושברה את הכוס בטעות. כמובן שידעה כי אסור לגעת בהן, אבל היא רצתה רק פעם אחת לחוש את הזכוכית הסדוקה העדינה הזו, פעם אחת ודי.

ואיכשהו, ברחה הכוס העדינה מבין אצבעותיה והתגלגלה לתוך שברים של עצמה, בליווי צלילים מבשרי רעות, לרצפה המבריקה והנקייה, שאמא תמיד אמרה לשמור על ניקיונה.

אוי... מה עושים עכשיו? שאלה את עצמה בת הארבע. היא הביעה משאלה: הלוואי והכוס השבורה תיעלם.

"מה נשבר?" נשמע קולה של אמא ממרפסת האמבטיה.  

היא הגיעה לסלון, אטבי כביסה באצבעותיה וכעס בעיניה.

היא כל כך כעסה עד שצמחו לה קרניים. לא סתם קרניים אלא מתעקלות כאלה. ומאחוריה התנדנד לו זנב עם קשקשים דוקרים! על גופה צמח עור נחש ואצבעותיה צימחו וציפורניים באורכים שונים ובצבעים קודרים, ואם הבת זוכרת נכון, בין ריסי עיניה הכועסות של היצורה הזו נמתחו כורי עכביש שבהם נשבו חרקים תמימים והיו טרף לעכביש עיניה של היצורה שקוראת לעצמה - אמא.

הקטנה עצרה נשימתה וקפאה בבהלה.

"שום דבר" ענתה.

באותם רגעים שקעה לה השמש וצבעה באדום ובכתום את קירות הסלון. כשהסתכלה הילדה על הרצפה, הכוס השבורה לא היתה שם עוד. עד היום לא ברור לאן נעלמו שברי הכוס, אבל תחושת האשמה רק התעצמה מאז עם כל פריט שאיבדה.

"מה זה בעיניך יפתי?" מעירה האם את בתה מזיכרונות עברו, והנה היא שוב בת שבע עשרה.

"למה את מתכוונת אמא?"

אמא מסובבת ראשה כמנסה לראות טוב יותר.

"הממ, יש איזה ניצוצות ירוקים זוהרים בעינייך."

הנערה מסתכלת על הכוס הבודדה על המדף ומשנה נושא:

"אמא, למה את ממשיכה לשמור על הכוס הבודדה ולידה מקום ריק? את עדיין חושבת שתמצאי את השנייה?"

אמא מחייכת, אצבעותיה נעצרות מללטף, והיא עונה:

"תמיד ראיתי בשתי כוסות אלו זוג. מאד אהבתי אותן. הזכוכית הסדוקה שלהן כאילו מעידה על ניסיון חיים, על תבונה שבזכותה מצאו אחד את השנייה."

"אוי אמא, את כזו פנטזיונרית."

אמא חוזרת ללטף שיערות ראשה של הבת וממשיכה:

"מעניין מה קרה לאותה כוס. היא פשוט נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. אבל לא, לא. אני כבר לא כועסת. מזמן הבנתי שאין לנו שליטה על אהבה. אז מה אם לא אמצא לעולם את האחד? אין זו אשמתו של איש, ובטח לא שלך."

חזה הנערה עלה כמו חיכה לנשימה זו במשך שנים.

"מה יש לך?" שואלת אמא ומביטה טוב יותר בעיניה. "וואו, אני רואה בעינייך דברים צפים. חפצים צפים, סובבים סביב מרכז וגם סביב עצמם, כמעין גלקסיה של הולוגרמות זוהרות. חכי! אני מזהה את החפצים: הרבה מפתחות וכמה טלפונים ניידים, ועוד כמה ניצוצות של משהו לא ברור!"

קפאה הבת על מקומה ואמרה:

"אמא, תמיד הפחדת אותי, שלא אאבד זה ולא זה ולא אשבור זה וזה. את יודעת, היית ממש מפחידה. 

אבל את לא כזו עכשיו.

אמא, כל מה שאיבדתי זכור לי. זכור לי כל כך טוב, כל מפתח, כל מחזיק מפתחות וכל טלפון נייד, זוכרת כל אחד ואחד מהם. אולי את רואה בעיני את מה שאני זוכרת?"

עיני אמא נדלקות בהתלהבות, כמו מכשפה עליזה שרוקמת כישוף חדש.

"אם זה כך" אומרת אמא, "דמייני מקום אחד בו נמצאים כל הזיכרונות האלה, סליחה, כל האבידות אלה, ואולי נמצא אותן שם!"

רצתה הבת לומר את המילה "פנטזיונרית" אבל הרגישה בחילה מסוימת וויתרה על דיבור. היא הרצינה מאד,  התיישבה והביטה בעיני אמה, מודאגת משהו. 'מה קורה?' שואלות עיני אמא. הבת קמה מהמיטה והלכה לכיוון דלת הבית, אמא אחריה. 

"מה קרה?" 

אחרי שתיקה קלה היא ענתה במבט מבוהל ומודאג:

"דמיינתי מקום אחד בו נמצאות כל האבידות." 

אמא פרצה בצחוק "נו, די, אני הפנטזיונרית כאן, לא את. מה את כל כך מודאגת?"

אך עיני בתה הפקוחות לרווחה, חסרו כל שמץ של חיוך.

"אמא, אחרי שדמיינתי את זה, נעלמו כל האבידות מראשי, אני לא מצליחה עוד להיזכר באף אחת מהן מלבד האחרונה, הלא איבדתי את הנייד רק לפני כמה שעות."

עכשיו גם אמא הרצינה: "איזה מקום בדיוק דמיינת?"

בקול חרישי ובטון מתנצל משהו ענתה הבת:

"את יודעת, היית צוחקת עלי, היית שואלת אותי 'נו, איפה זה יכול להיות? אולי, אולי במקרר של השכנים?' "

עיניה של אמא כמו גדלו פתאום: "מה? דמיינת מקרר של השכנים? איזה שכנים?"

מצביעה הבת למטה, לדירה שמתחת.

"השתגעת?" שואלת אמא, "המקרר של שיפרה המטורללת?"

הן, מהנהנת בתה, ומתאמצת שוב, ללא הצלחה, לראות בדמיונה את כל החפצים האבודים.

פתאום צלצל הטלפון הנייד של אמא. הלכה לחדרה, לקחה את הטלפון בידה ולפני שענתה דיווחה לבתה כי:

"זה מצלצל מהטלפון שלך!"

"הלו? בוקר טוב שיפרה".

אמא מתקדמת לכיוון הכניסה לבית, הבת עוקבת אחריה בפה פעור. "נכון שיפרה זיהית את קולי, זו אני. לא שיפרה, את לא חולמת."

ברגע זה הבת מסמנת משהו בידיה ואמא מיד מתקנת את עצמה: "סליחה שיפרה, את כן חולמת, כן כן. פשוט המשפט שאמרתי קודם הוא גם חלק מהחלום, את מבינה?

כן שיפרה, בואי נגמור עם החלום הזה כמה שיותר מהר, אני יורדת עם הבת שלי לקחת את הנייד, תודה ... לך..."

אמא פוערת עיניה שוב: "המקרר שלך ... מלא בחפצים?" מבטי אם ובתה נפגשים.

"אנחנו יורדות, תפתחי לנו את הדלת בבקשה."

אצל שיפרה יש תמיד ריח של זיקנה מהולה בפחד, של כתמים על רהיטים שקשה להיפרד מהם, ושל שיפרה עצמה, הנרגנת שהכול נמנעים ממנה. הכול מלבד אמא שעוזרת לה בכל הזדמנות במכולת, בחנות הירקות, במציאת מספרי טלפון, ומנסה לשכוח תוך כדי את המקרים בהם שיפרה האשימה אותה במעשים דמיוניים והזמינה לה משטרה. מזל שהשוטרים מכירים אותה כבר.

אמא ובת נכנסות למטבח  הדביק שקירותיו סוגרים על הנמצאות בו, רואות מקרר פתוח וממנו נשפך על הרצפה שלל מפתחות שונים עם מחזיקי מפתחות צבעוניים שצועקים 'אל תאבדי אותי', מפתחות מכל הדירות בהן גרו, לפחות חמישה לכל דירה, וטלפונים ניידים. ניתן ממש לראות על הטלפונים את התקדמות הטכנולוגיה הסלולארית לאורך השנים. ומה עוד? האור המסכן של המקרר נוצץ לו, על מה? על כוס? הייתכן שזו אותה הכוס? 

הבת מתקשה להאמין שהכוס יצאה שלמה, היא זכרה את השברים, הם גירדו לה בתודעתה במשך השנים.

שיפרה על הכיסא בפינה. היא נועלת מגפי גומי לגשם שעוד יבוא, לובשת קומבינזון, ולראשה דגל של איזו קבוצת כדורגל. היא כמעט שכובה על הכיסא ומדי פעם היא צונחת לתוך שינה. או שהיא רדומה והיא מדברת מתוך שינה.

הבת לוקחת מידי שיפרה את הטלפון הנייד וזו מתעוררת לגמרי. בזמן זה ניגשת אמא בעדינות למקרר ובוחרת משם בתנועות ליטוף את הכוס שלא ראתה מזה כמה שנים. היא מחזיקה בכוס בידיה ונושקת במבטה את הסדקים דמויי נימי מים.

"היא שלי!" צועקת שיפרה כמו אוהד כדורגל מושבע בהיכנס הכדור לשער.

היא קמה בבת אחת וחטפה מידי אמא את הכוס.

"לא, היא שלי!" צעקה אמא וניסתה להסביר לשיפרה שכבר מזמן איבדה את הרכבת. הויכוח המילולי הפך לויכוח גופני, הכוס קפצה מידיהן, עשתה פירואט באוויר ולאט לאט, כאילו עמד העולם לעצור מלכת, צנחה  אל הרצפה.

בעוד שתי המבוגרות עמדו פעורות פה, תפסה הבת יוזמה, וכמה סנטימטרים לפני הרצפה, ערסלה בידיה את הכוס.

"שיפרה" אמרה הנערה, "תסמכי עלינו, זהו חלום. תני לנו לסיים אותו ותחזרי לישון."

רק יצאו מלים אלו מפיה ושיפרה צנחה על הכיסא, נרדמה, והחלה לנחור. עמדו השתיים והביטו בה. כאשר הגיעו הנחירות לגובה משכנע, הושיטה הבת לאמה את הכוס השלמה ואמרה:

"אמא, אולי את טועה. אולי כן תמצאי את האחד שלך."